עלו נ' סלקום ישראל בע"מ

החלטה

בפני בקשה חוזרת לפטור את המבקש מאגרת התביעה, לאחר שבקשתו הקודמת נדחתה על פי החלטת כב' הרשם אוחיון מיום 11/9/11 (החלטה שניתנה במסגרת תיק 14633-09-11).

כב' הרשם אוחיון דחה את בקשת המבקש משני טעמים:

א.עילת התביעה חלשה.

ב.המבקש לא הוכיח חוסר יכולת כלכלית לשלם את האגרה.

לבקשה החוזרת שבפני צירף המבקש מסמכים נוספים רבים להוכחת חוסר יכולתו לשלם את אגרת התביעה. בין היתר הוצגו מסמכים המעידים על כך שהמבקש שב ועתר להכריזו כפושט רגל, לאחר שבקשה קודמת משנת 2000 נדחתה. המבקש צירף מסמכים המעידים על חובותיו הרבים ועל הגשת בקשה חוזרת כאמור למתן צו כינוס נכסים. מבקשת המבקש עולה, כי פרנסתו מקצבת הנכות שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי.

נראה, איפוא, כי המבקש הוכיח די הצורך, כי מצבו הכלכלי קשה, כי הוא נתון בחובות רבים, וכי אין לו יכולת כלכלית לשלם את אגרת התביעה הנדרשת בעד התביעה המצורפת, אשר סכומה עומד על 778,171 ₪.

יחד עם זאת, אין בבקשה החוזרת התייחסות כל שהיא להערות כב' הרשם אוחיון בהחלטתו הנ"ל באשר לחולשת התביעה.

בכתב התביעה נטען, כי המשיבה שכרה מהמבקש מבנה עוד בשנת 1995, והפסיקה לשלם את דמי השכירות משנת 2004. בשנת 2007 הגיש המבקש נגד המשיבה תביעת פינוי, ובשנת 2008 ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין המורה למשיבה לפנות את הנכס. לטענת המבקש, המשיבה חייבת לו דמי שכירות בגין השנים 2004 עד 2008, וכן דמי ארנונה וחוב בגין צריכת חשמל, כאשר כל אלו מסתכמים בכ- 300,000 ₪. בנוסף טוען המבקש, כי בשל תפיסת הנכס שלא כדין ע"י המשיבה נגרם לו נזק בדמות אבדן רווח של המסעדה שבבעלותו, אותו הוא מעריך בסכום של כ- 113,000 ₪, וזאת מתוך השוואה בין רווחי המסעדה בשנים 2005 עד 2008, לעומת רווחיה בשנת 2004. מעבר לכך טוען המבקש, כי המשיבה חייבת לו דמי שימוש בקומת הקרקע, בסכום של 360,000 ₪.

תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, קובעת:

"הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום אגרה, כולה או חלקה".

לצורך קבלת פטור מאגרה די בכך שההליך מגלה סיכוי כל שהוא, ואין לדרוש ממבקש הפטור, בשלב זה, להוכיח את תביעתו. כתב התביעה שבפני עונה על הנדרש בחלקו בלבד. בעוד שהתביעה הנוגעת לדמי שכירות, אשר על פי הנטען לא שולמו, ולחשבונות ארנונה וחשמל בגין המושכר, מגלה לכאורה עילה, לא ניתן לומר כך על יתר חלקיה של התביעה. כך למשל, כמעט מחצית מסכום התביעה (סכום של 360,000 ₪) נתבע, באופן סתמי, ללא פירוט וללא חישוב בגין דמי שימוש בקומת קרקע. לא ברור מה היה שטח המושכר, כיצד נתפסה קומת הקרקע ע"י המשיבה, האם היה הדבר בניגוד להסכם, וכיצד חושב הסכום הגבוה הנקוב לעניין זה בכתב התביעה. כך גם חלק התביעה הנוגע להפסדי המסעדה. המבקש טוען, כי המסעדה שבבעלותו ספגה הפסדים, וזאת תוך השוואה בין רווחי המסעדה עובר לתפיסת השטח ע"י המשיבה ולאחריה, כאשר ההשוואה נעשתה בשנת 2004 לשנים שבאו לאחר מכן. לטענת המבקש, אי פינוי המושכר גרם לנזק, אולם קשה להבין מכתב התביעה מדוע, וקשה להבין את הטענה בדבר נסיגת לקוחות המסעדה בשל הצבת האנטנה של המשיבה מעבר לתקופה המוסכמת (האם הלקוחות נמנעו מלהגיע למסעדה בגלל אי תשלום דמי השכירות?), וכן את ההשוואה בין שנת 2004, שגם בה הוצבה אנטנה במקום, לבין השנים שבאו לאחר מכן.

אסכם ואומר, כי אף לכאורה מגלה התביעה עילה רק באשר לחלקה. לאור הוראת התקנה 14(ג) הנ"ל, סבורני כי על בית המשפט להשתכנע כי ההליך מגלה עילה ביחס לכל סכומו (או לפחות בקירוב).

אשר על כן, ולאחר שהשתכנעתי כאמור בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, אני רואה לנכון לפטור את המבקש מאגרת התביעה, ואולם זאת עד לסכום של 420,000 ₪ בלבד.

על המבקש להגיש כתב תביעה מתוקן בסכום הנ"ל, או לשלם את האגרה הנדרשת בגין הסכום העולה על סכום זה, תוך 30 יום מהיום. אם לא יעשה אחת מאלו, תימחק תביעתו.

ניתנה היום, ח' שבט תשע"ב, 01 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: